שופטת בית משפט השלום בירושלים, שירלי רנר, דחתה את טענת העיתון החרדי-ליטאי "יתד נאמן" כי הוצאת דיבה שלהם נגד הרב ישראל רוזן הציוני-דתי מותרת במסגרת פרסום במדור סאטירי-הומוריסטי. מנגד, הותר להם להשמיצו בכינויי גנאי כ"עכברוש עלוב", "שוטה", "טיפש" ו"עם הארץ" במאמרי פובליצסטיקה. נקבע כי העיתון יפצה את הרב רוזן בשבעים אלף שקל

ראש מכון טכנולוגי-הלכתי "צומת" ומראשי הציונות הדתית, הרב ישראל רוזן, זכה בתביעת דיבה נגד העיתון "יתד נאמן", ויפוצה בשבעים אלף שקל. שופטת בית משפט השלום בירושלים, שירלי רנר, דחתה את טענת העיתון כי הוצאת דיבה מותרת במסגרת פרסום במדור סאטירי-הומוריסטי.

בפברואר 2005 פרסם "יתד נאמן" מאמר שכותרתו "הוכיח סופו על תחילתו" בו נכתבו דברים חמורים על הרב רוזן, לרבות שימוש בביטויים כמו "עכברוש עלוב", "שוטה", "טיפש" ו"עם הארץ". רוזן הוצג כמי שעוסק באופן שיטתי בכיפוף ההלכה לצרכי ממון וכמי שפסיקותיו מושפעות משיקולי רווח אישי. נכתב עליו כי "תאוות הממון" מעבירה אותו על דעתו ושהפעיל "פס ייצור לגיורים המוניים" תוך יצירת רושם שהפך את תהליך הגיור לחוכא ואיטלולא כדי להתעשר באופן אישי. כשבוע לאחר מכן פרסם העיתון מאמר נוסף ובו התהדר נתן זאבי בפרסום המאמר הראשון בהסבירו כי אמונות הרב רוזן הן "אמונות כזב לאומיות" וכי הוא "כסיל" שיש "לענותו דרך בזיון" וכי המאמר הראשון הפך אותו "לדמות נלעגת ולבדיחה מהלכת".

הפרסומים באו בתגובה למאמר שפירסם הרב רוזן במחאה על החלטת "אגודת ישראל" להצטרף בזמנו לקואליציה, לאחר שהמפד"ל פרשו ממנה על רקע תכנית ההתנתקות ב-2005. במאמר שהכעיס את חברי מערכת "יתד נאמן" כתב הרב רוזן בין השאר: "ואומר מיד, עם נציג הפלג החסידי אין לי כלל דין ודברים, "כי השוחד יעוור..ויסלף דברי צדיקים", כולל 'צדיקים' (=אדמו"רים). ומה לנו שוחד יותר מקופת המדינה כולה, הממושכנת כערובה אצל יו"ר ועדת הכספים…".

בעקבות הפרסומים, הגיש הרב רוזן תביעת דיבה, באמצעות עו"ד יעקב לאופר, בה נטען כי הפרסום המייחס לרב רוזן נטילת כסף בתמורה להטיית ההלכה – השפיל וביזה אותו. מנגד, ביקש עו"ד יעקב אמסטר, המייצג את העיתון, ללמד זכות על הפרסום בטענה כי למעשה מדובר בפרסום במדור סאטירי. בתצהיר שהגיש עו"ד אמסטר נחשף כי מי שבעצם הורה לפרסום הפוגעני היא לא פחות מוועדת הרבנים הרוחנית של העיתון החרדי. ועדה זו, ה"מכתיבה ומכוונת את דרכו של העיתון", הורתה להגיב על דברי הרב רוזן בקשר להתנהלות "אגודת ישראל", אלא שההנחיה הייתה "כי הדבר לא ייעשה באחד ממדורי הפובליציסטיקה של העיתון, אלא דווקא במדור סאטירי-הומוריסטי".

העיתונאי ישראל וורצל ציין בתצהירו לבית המשפט על מאמרו של הרב רוזן כי "דברים כל כך משפילים וגסים נגד המנהיגים הרוחניים של היהדות החרדית לא קראתי מעולם. כאדם חרדי חשתי זעזוע עמוק ופגיעה קורעת לב למקרא הדברים הנוראים. את חברי מועצת גדולי התורה האשים הרב רוזן כי החליטו את אשר החליטו משום שהשוחד סימא את עינם. את הרב אלישיב ביזה בצורה נוראה. הוא מתפלמס עם הפסק ההלכתי של הרב אלישיב בסגנון משפיל כאילו הוא מחנך בכיתה נמוכה המסביר לתלמיד קשה הבנה דברים יסודיים. דברים איומים שאין לי מילים לבטא את עוצמת הכאב שהם גורמים לחרדי המצוי". ובהמשך ציין כי "הדברים הללו, שאין להם ולא היה להם אח ורע בשיח הציבורי, זיעזעו לא רק אותי אישית. הם גרמו לזעזוע ולסערה בכל הציבור החרדי. אין יהודי חרדי שלא מזדעזע מפגיעה כל כך ברוטאלית באוטוריטה ההלכתית הגבוהה ביותר ועוד על ידי רב בדרג זוטר כמו הרב רוזן, שאין לו שום מעמד בקהילה החרדית".

השופטת רנר פסקה כי הרב רוזן "הוא איש ציבור שבחר לשים עצמו במרכז פולמוס ציבורי בעקבות הפרסום אותו פרסם הוא ואשר פגע פגיעה חריפה ברגשות הציבור אליו היפנו הנתבעים את דבריהם. בנסיבות אלו סבורה אני כי אין לראות בהתבטאויות האמורות בבחינת לשון הרע". עם זאת, דחתה השופטת את טענת העיתון שלא מדובר בלשון הרע בשל פרסום במדור סאטירי, בקובעה כי הפרסום המייחס לרב רוזן קבלת כסף תמורת עקימת ההלכה מובן על ידי "האדם הסביר" הקורא את המאמר כעובדות. בנסיבות אלה העובדה כי הפרסום נעשה במסגרת טור הומוריסטי "אינה גורעת מהיותה בגדר לשון הרע. לפיכך יש לראות באותו חלק של פרסום המייחס לרב רוזן טובת הנאה ממונית בעמדותיו ההלכתיות, כלשון הרע".

השופטת רנר קבעה עוד כי העיתון "יתד נאמן" ועורכיו – ישראל וורצל, יצחק רוט ונתן גרוסמן – נושאים באחריות בגלל פרסום הדיבה, ויפצו את הרב רוזן בשבעים אלף שקל.