בעידן שבו השקיפות השלטונית היא אבן יסוד של חברה דמוקרטית, חוק חופש המידע התשנ"ח-1998 מהווה כלי רב-עוצמה בידי האזרחים. חוק זה מאפשר לכל אדם לקבל מידע מרשויות ציבוריות, ללא צורך להצדיק את בקשתו, ומגלם בתוכו ערכים חוקתיים כמו חופש הביטוי, שלטון החוק והזכות הציבורית לדעת.
במאמר זה, נסקור את חשיבות קבלת המידע מרשויות ציבוריות, כפי שהיא משתקפת בפסיקת בתי המשפט בישראל, תוך התבססות על דוגמאות משפטיות רלוונטיות. כמשרד עורכי דין המתמחה בעתירות מינהליות בנושא חופש מידע, אנו רואים מדי יום כיצד זכות זו יכולה לשנות מציאות – הן עבור יחידים והן עבור הציבור הרחב.
זכות העיון הציבורית: מאבני היסוד של החברה החופשית
חוק חופש המידע קובע בסעיף 1 כי "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". זכות זו אינה רק טכנית; היא נגזרת מעקרונות יסוד של המשפט המנהלי והחוקתי. כפי שציינה השופטת אסתר חיות בפרשת עיתון הארץ, זכות זו היא "מאבני היסוד של חברה חופשית".
בתי המשפט מדגישים כי המידע הציבורי אינו קניינה הפרטי של הרשות – הוא שייך לציבור, והרשות מחזיקה בו בנאמנות בלבד .דוגמה בולטת לכך נמצאת בפסק דינו של השופט מישאל חשין באחת הפרשיות משנת 2004: "מידע שרשות הציבור מחזיקה בו אין הוא קניינה של הרשות. קניינו של הציבור הוא. הרשות מחזיקה בו אך בנאמנות עבור הציבור – עבור הציבור ולמען הציבור – וממילא אסורה היא לנהוג בו דרך בעלים משל ירשה אותו מאבותיה".
גישה זו מחזקת את האמון הציבורי בשלטון ומאפשרת פיקוח אפקטיבי על פעולות הרשויות. ללא שקיפות, קשה לזהות טעויות, עוולות או אפליה – כפי שקורה לעיתים בניהול משאבים ציבוריים, כמו בתחום החינוך.
אחד החידושים החשובים בחקיקת חוק חופש המידע בישראל, הוא עיגונה של הזכות לקבל מידע גם בנושאים שאינם נוגעים באופן ישיר למבקש המידע, וללא כל חובה מצידו של מבקש המידע להציג לפני הרשות טעם לבקשתו (ראו סעיף 7(א) לחוק חופש מידע).
חובת הנאמנות של הרשות: שקיפות ככלי לבקרה ציבורית
פסיקת בתי המשפט מדגישה כי זכות קבלת המידע היא כלי לביקורת ולפיקוח על השלטון. בפרשת אליצור סגל, ציינה השופטת מרים נאור כי זכות העיון הציבורית מהווה "אמצעי להגשמת חופש הביטוי; היא כלי ביקורת ופיקוח על פעולות גורמי השלטון; היא ביטוי לחובת הנאמנות של הרשות המנהלית כלפי הציבור". כאשר מדובר במידע על מוסדות חינוך – כמו שטחי מבנים, מספר כיתות או שנת בנייה – חשיפתו חיונית לקידום שוויון הזדמנויות ושקיפות בהקצאת משאבים.
בפסק דין נוסף, בפרשת רם כהן, בשנת 2023, נפסק כי על הרשות חובה לאסוף ולנהל מידע באופן נגיש: "מלכתחילה היה מקום לשמור את המידע שבידי המשיבים באופן נגיש ו'שליף' יותר, ועל המשיבים לתת דעתם לעניין ולהפיק את כלל הלקחים הנדרשים לצורך טיוב המידע ואחסונו". זו חובת נאמנות כלפי הציבור, שמטרתה למנוע הסתרה של מידע שיכול לחשוף אי-שוויון או כשלים מינהליים.
כפי שציין הנשיא מאיר שמגר בפרשת שירן, עוד בשנת 1982, "שיטת הממשל הדמוקרטית ניזונה מכך – ואף תלויה בכך – שמן הציבור ואליו תהיה זרימה חופשית של מידע".
התמודדות עם טענות הרשויות: מבחן ההכבדה והאיזון הראוי
לעיתים קרובות, רשויות מסרבות למסור מידע בטענה להקצאת משאבים בלתי סבירה (סעיף 8(1) לחוק חופש מידע). אולם, הפסיקה של בתי המשפט בישראל מציבה מבחנים מחמירים לכך. בפרשת אליצור סגל, נפסק כי הדחייה מותנית בשיבוש ממשי בסדר העדיפויות של הרשות, ולא רק בהסטה זמנית של משאבים. בתי המשפט דורשים ראיות קונקרטיות, כולל תחשיבי שעות ומפרטי גורמים, כדי לבדוק אם הטענה מוצדקת.
יתרה מכך, כאשר קיים אינטרס ציבורי מוגבר – כמו בחינוך – גובר האינטרס בחשיפה. בפרשת המועצה להשכלה גבוהה, נדרש איזון בין חיסיון המידע לבין האינטרס הציבורי, והפסיקה נוטה לטובת חשיפה. בפרשת עמותת רגבים נגד המועצה האזורית אל קסום (2.2.2022), ציינה השופטת גאולה לוין: "ברי כי המצב התקין והרצוי הוא כי בידי רשות מקומית יהיה מלוא המידע אודות צריכת חשמל ומים במוסדות החינוך הפועלים בתחומה".
סירובים של רשויות למסור מידע לבקשת אזרח, ללא הנמקה מפורטת, לרוב נדחים על ידי בתי המשפט. כפי שקרה במקרים כמו פרשת עמותת הצלחה (15.2.2024), שם חויב משרד החוץ להציג חלופות למסירה ללא שיבוש.
ככלל, ובהתאם לנוהל "הקצאת משאבים בלתי סבירה" (נוהל מספר 8), של היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד ראש הממשלה, כאשר הרשות דוחה בקשה בהסתמך על סעיף 8(1) לחוק חופש המידע, עליה לבסס, להסביר ולנמק שני רכיבים מרכזיים:
ראשית, עליה לפרט את היקף השעות הנדרשות ואת זהות הגורם שישקיע אותן, שכן אין להשוות בין משאבים של עובד בכיר לבין אלה של עובד זוטר או עובד יחיד שמספק שירות חיוני לציבור. אם היקף הבקשה רחב מדי, על הרשות לבחון יחידת טיפול קטנה יותר מתוכה, להעריך את המשאבים הנדרשים לה, ולשערך מכך את משך הטיפול בכלל הבקשה (ראו: "נוהל דרישות המענה בדחיית בקשת חופש מידע", היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד ראש הממשלה, נוהל מס' 3.1).
דחיית בקשה ללא צירוף הערכה אמפירית של המשאבים הנדרשים למתן מענה אינה תקינה, ועלולה להוביל לדחיית עמדת הרשות אם תעתרו נגדה לבית המשפט, הצפוי לקבל את העתירה.
שנית, על הרשות להבהיר מדוע היקף המשאבים הנדרש לטיפול בבקשה נחשב "בלתי סביר". לשם כך, עליה לבחון האם הטיפול יגרום לשיבוש קשה בעבודת הרשות, כתוצאה משינוי סדרי העדיפויות על חשבון עבודתה השוטפת. אין די בהסטה זמנית של משאבים; נדרשת הוכחה לפגיעה ממשית ביכולתה של הרשות לתפקד באופן שוטף. לדוגמה, האם מתן המענה יגרום לעיכוב קצר בטיפול בפניות הציבור (הסטה מסוימת) או לעיכוב ארוך ומשמעותי שייצור צוואר בקבוק, וידרוש שבועות כדי לשוב לקצב הרגיל (שיבוש קשה).
זכות העיון הפרטית: הגנה על זכויות הפרט
מעבר לזכות הציבורית, קיימת זכות העיון הפרטית, הנגזרת מזכות הטיעון וחובת השקיפות. כפי שנפסק באחת הפרשיות בשנת 2004, זכות זו היא "ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי". היא מאפשרת לאזרחים לעיין במסמכים המשפיעים עליהם אישית, כמו נתונים על בתי ספר שבהם לומדים ילדיהם.
סיכום: הפעלת הזכות – צעד לשינוי
קבלת מידע מרשויות ציבוריות אינה רק זכות – היא כלי לשיפור החברה. כפי שציין הנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון בעת חקיקת חוק חופש המידע בארצות הברית (1966): "A democracy works best when the people have all information that the security of the nation permits".
בישראל, בדרך כלל, הפסיקה של בתי המשפט מחזקת גישה זו, ומבטיחה כי רשויות מינהליות לא יוכלו להסתיר מידע מהציבור ללא סיבה מוצדקת.
אם אתם נתקלים בסירוב לקבל מידע מרשות ציבורית – בין אם בנושאי חינוך, דת, אכיפת חוק, סביבה או כל תחום אחר – אל תהססו לפנות אלינו. משרדנו, בהנהגת עו"ד אורי ישראל פז, מתמחה בהגשת עתירות מינהליות בנושא חופש מידע, ומסייע לאזרחים ועמותות להשיג את המידע המגיע להם. צרו קשר דרך האתר www.uplaw.co.il או בטלפון 072-2150666, ונלווה אתכם בתהליך להשגת השקיפות שמגיעה לכם.
