בסיום העבודה זכאי כל עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת.
בתי הדין לעבודה קבעו כי "מטרת החופשה השנתית כשמה כן היא, מתן אפשרות לעובד לצאת לחופשה, על מנת לאגור כוח, מבלי שיפסיד בשכרו, ואין מטרת המחוקק להוסיף על שכרו של העובד מבלי שניצל חופשתו הלכה למעשה".
ימי החופשה המגיעים לעובד יהיו תלויים בימי העבודה בפועל שעבד. כאשר, ימי עבודה בפועל הם ם אותם ימים שבהם נבצר מהעובד לעבוד מסיבות שאינן תלויות בו, ואשר עבורם הוא מקבל שכר, כאילו עבד בהם בפועל. דוגמת ימי מחלה וימי עבודה מקוצרים, שעבורם מקבל העובד שכר וצובר זכויות חופשה כאילו היו ימי עבודה בפועל.
האם רשאי העובד לצבור ימי חופשה משנה לשנה? סעיף 7 לחוק חופשה שנתית מורה כי "אין החופשה ניתנת לצבירה. ואולם רשאי העובד בהסכמת המעסיק לקחת רק שבעה ימי חופשה ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות".
כיצד מחשבים את דמי החופשה המגיעים לעובד?
לפי הוראות סעיף 10 לחוק חופשה שנתית, המעסיק חייב לשלם דמי חופשה לעובד בעד ימי החופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל.
חשוב לזכור כי אין לקזז איחורים או חיסורים לעבודה על חשבון חופשה, פרט למקרה שבו המעסיק הודיע על כך במפורש בעת התשלום.
על פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, חייב כל מעסיק לנהל פנקס חופשה, שבו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום.
ההלכה הפסוקה של בית הדין הארצי לעבודה קבעה כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעביד: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26".
לכן, מומלץ לכל מעסיק לנהל פנקס חופשה מסודר, האפשרי כיום באמצעות תוכנות לחישוב שכר. ולכל עובד המסיים את עבודתו, יש לשלם את פדיון יתרת ימי החופשה שנצברו לו עבור תקופת העסקתו.